אנחנו מתקרבים לשנת 2026, והשאלה "מה נאכל בעתיד?" מפסיקה להיות שאלה תיאורטית של מדע בדיוני והופכת לדאגה קיומית מוחשית. אנחנו חיים בעידן שבו שני כוחות אדירים, משבר האקלים ומלחמות הסחר הגלובליות, מתנגשים חזיתית, והתוצאה היא זעזוע פוטנציאלי בביטחון התזונתי העולמי.
המלקחיים: אקלים מצד אחד, פוליטיקה מצד שני
האקלים הוא כבר מזמן לא רק נושא לשיחה על מזג האוויר. בצורות מתמשכות באירופה (וממש לא רק שם), שיטפונות בדרום-מזרח אסיה וגלי חום קיצוניים באמריקה הלטינית, גורמים לירידה דרמטית ביבולים של מוצרי יסוד כמו חיטה, אורז וסויה.
אבל האתגר אינו רק סביבתי. המתיחות הגיאופוליטית ומלחמות הסחר המעצמתיות יצרו מציאות שבה מזון משמש כנשק. חסמים על ייצוא דשנים, מכסים על חומרי גלם ושיבושים בנתיבי השיט בגלל סכסוכים אזוריים הופכים את שרשרת האספקה לשברירית מאוד. כשמדינה אחת מחליטה, למשל, לעצור ייצוא של שמן צמחי כדי להגן על השוק המקומי שלה, מדינה אחרת בקצה השני של העולם נותרת עם מדפים ריקים ומחירים מאמירים.
מי נפגע מהמצב?
הפגיעה בביטחון התזונתי מקבלת ביטוי בראש ובראשונה באוכלוסיות המוחלשות במדינות מתפתחות, אך לקראת שנת 2026 אנחנו רואים את ההשפעה זוחלת גם למעמד הביניים במדינות המערב. יוקר המחיה אינו רק תוצאה של אינפלציה כספית (טוב, במקרים מסוימים כן), אלא גם של מחסור פיזי ועלויות לוגיסטיות שיוצאות משליטה. המושג "ביטחון תזונתי" כבר לא מתייחס רק לשאלה "האם יש אוכל?", אלא "האם המזון נגיש, מזין ובר-השגה?".
אבל האתגר אינו רק סביבתי. המתיחות הגיאופוליטית ומלחמות הסחר המעצמתיות יצרו מציאות שבה מזון משמש כנשק. חסמים על ייצוא דשנים, מכסים על חומרי גלם ושיבושים בנתיבי השיט בגלל סכסוכים אזוריים הופכים את שרשרת האספקה לשברירית מאוד. כשמדינה אחת מחליטה, למשל, לעצור ייצוא של שמן צמחי כדי להגן על השוק המקומי שלה, מדינה אחרת בקצה השני של העולם נותרת עם מדפים ריקים ומחירים מאמירים.
איך פודטק ותחליפים חכמים נכנסים לתמונה?
לנוכח חוסר היציבות הזה, התלות בחקלאות מסורתית מבוססת שטח ואקלים נתפסת כסיכון אסטרטגי. כאן נכנס לתמונה עולם הפודטק (FoodTech). הצורך לייצר תחליפים ראויים ומזינים, אינו רק עניין של טבעונות או אידיאולוגיה סביבתית, אלא צורך הישרדותי לייצר חלבון ורכיבי תזונה בסביבה מבוקרת, ללא תלות במזג האוויר או בנתיבי סחר ימיים. הנה למשל חלק מהתהליכים שאנחנו רואים בשנים האחרונות:
בשר מתורבת ופרמנטציה: טכנולוגיות המאפשרות לייצר חלבון איכותי במעבדות ובמפעלים מקומיים, קרוב לצרכן הסופי.
חקלאות ורטיקלית: גידול ירקות בתוך מבנים בערים, המבטיח אספקה טרייה גם כשהשדות בחוץ קמלים.
רכיבים פונקציונליים: פיתוח תחליפים לחומרי גלם יקרים (כמו קקאו או שמן דקל) שייצורם הופך לפחות ופחות אפשרי בגלל שינויי אקלים.
המומחיות שמאחורי הקלעים
כדי שהשינוי הזה יקרה, לא מספיקה רק טכנולוגיה במעבדה; נדרש חיבור בין חדשנות לבין היכולת ליישם אותה בתעשיית המזון הגלובלית. בנקודה הזו פועלים אנשי מקצוע שמבינים את המורכבות של השוק. דוגמה בולטת לכך היא גיל הורסקי, יזם ומשקיע שנמצא בתחום הפודטק והשקעות המזון כבר שנים רבות.
הורסקי, שליווה כמה מהמהלכים המשמעותיים בתעשייה, מדגיש לעתים קרובות שהמפתח להתמודדות עם המשברים של 2026 ואילך טמון ביכולת של חברות מזון גדולות לאמץ חדשנות חיצונית וסטארט-אפים פורצי דרך. הניסיון שלו בחיבור בין תאגידי ענק לטכנולוגיות קצה מראה שהפתרון למחסור במזון לא יגיע רק משיפור המצב הקיים, אלא מהמצאה מחדש של הדרך שבה אנחנו בונים את מערכות המזון שלנו – כך שיהיו עמידות יותר בפני זעזועים אקלימיים ופוליטיים.
השקעה בפודטק היא חובה ולא מותרות
שנת 2026 היא קריאת השכמה. השילוב בין חוסר יציבות אקלימית למלחמות סחר מחייב אותנו לחשוב על מזון כעל תשתית קריטית, בדיוק כמו חשמל או מים, ואפילו בחשיבות גדולה יותר. ההשקעה בפודטק ובאנשים שמבינים את התחום לעומק היא לא מותרות. היא הביטוח של כולנו לצלחת מלאה בעתיד.
